9.9.20

עד מתי אוהב את הילדות

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב 2015, וסיימתי אותו ב 2020

רז (5.5) ביקשה לשמוע את השיר "באה אליכם" של מירי מסיקה
כמו כל שיר שרז אוהבת, שמענו אותו חמש פעמים ברצף, ומאז עוד כמה פעמים כל יום (וזה מלבד הפעמים שבהן רז שרה או מזמזמת אותו להנאת כולנו). אז הוא כבר לא מביא אותי לידי דמעות, אבל שוה להגיד עליו משהו.
כי הפזמון הוא "אבא אומר 'הגיעה הנסיכה', אמא ברגע מוארת משמחה/ ילדה שלנו כמה/ התגעגענו/ חכי מעט ילדה שלי/ לפני שתגדלי"
ואני שומעת את הפזמון הזה כאמא ששמחה אל הילדות שלה בבוקר, ושמחה אליהן כשאני אוספת אותן מהגן, ואין לי ממש כוח אליהן כשהן לא הולכות לישון, אבל אחרי שהן נרדמות אני מסתכלת בתמונות שלהן ומתמלאת אהבה אליהן (בתנאי שישארו ישנות. אם הן קמות פתאום- אין אהבה ואין בטיח)
אבל אני שומעת את הפזמון הזה גם כאישה שהולכת לבקר את אבאמא שלה, שלא בדיוק מוארים משמחה כשאני נכנסת בדלת...
כנראה שההורים שלי אוהבים אותי, ואין לי ספק שהיה זמן בחיים שבו הם שמחו אלי בבוקר, וכשחזרתי, וכו', אבל זה היה כל כך מזמן; עכשיו כשאני נכנסת הם שואלים איפה הילדות, ואם הילדות איתי הם שואלים איפה הבנזוג, ואם גם הוא איתי, הם פשוט מתעלמים מקיומנו וניגשים לנכדות (בפנים קורנים, שיהיה ברור!)

אז מתי הם הפסיקו לקרון אלי? ולמה? והאם יום אחד גם לי יפסיק להדלק משהו בלב בכל פעם שילדה שלי תכנס או תחייך?

לעומתי, אהובי מדווח שעד יומה האחרון של אימו, פניה אורו כשהוא בא לבקר אותה. 
אני יודעת שזה נכון.

מתוך "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית" מאת דליה רביקוביץ':
וְהַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ?
לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ,
וְלָרֹב גַּם זֶה בְּמִדָּה מְצֻמְצֶמֶת
כְּמוֹ שֶׁעֵץ הָדָר אוֹהֵב אֶת הַתַּפּוּז,
וּמֵעֵבֶר לְזֶה שׁוּרַת אִי הֲבָנוֹת
הָאוֹכְלִים בְּכָל פֶּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית.

לפני שנים קראתי קטע לא-ארוך מאת פסיכולוג, על כך שביחס לכל אדם שהוא פוגש - הוא יכול לנחש מתי אמא שלו הפסיקה לאהוב אותו.
כל הפרטים של הכותב והאכסניה בה כתב נשכחו ממני בינתיים, אבל הנקודה המרכזית לא:
התנהגותו ואופיו של אדם מלמדים על אלומת הזרקור שהופניתה כלפיו מדמות משמעותית בחייו והעניקה לו תחושת משמעות וערך, ועל הזמן שבו הזרקור כבה. אם הבנתי נכון את מה שכתב אותו פסיכולוג - כשכבה הזרקור, נפגמה תחושת הערך. אם הדבר התרחש בגיל צעיר - הפגימה בתחושת הערך עמוקה יותר ונוגעת בחלק יותר גדול מהאדם. ואם בגיל מבוגר - לאדם יש כבר תחושת ערך יציבה, והצורך בזרקור קטן יותר, ולכן גם הפגימה בתחושת הערך קלה יותר ומורגשת בחלק צר יותר (אם בכלל) של האדם.

גם חוה אלברשטיין מתארת חויה דומה (גם אם התיאור שלה מגיע מכיוון שונה) בשיר "געגועים"; האמנית המצליחה, עם קילומטראז' של עשרות שנים, עדיין רוצה להיות "ילדה טובה" בעיני הוריה. למעשה, גם אחרי מותם היא זקוקה להכרה ולאישור שלהם- שישמעו את השבחים שחולקים לה, שיקראו את המלה הטובה. אני חושבת שחוה אלברשטיין מנסחת היטב את החוויה הבסיסית, של הצורך בואלידציה מההורים לאורך כל החיים: "כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה אוזניים, ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים, כשהשניים מסתלקים - שרים אל השמיים".
הרצון באלומת הזרקור, שתאיר אותי כטובה, כראויה, ממשיך להדריך את העולם הנפשי, גם בבגרותי, וגם כשאני זוכה (אולי) להכרה ולהערכה משלל א/נשים בחיי.

ככל שאני חושבת על זה יותר, כך אני מרגישה יותר בטוחה בכך שאני יכולה לייצר את האלומה הזו עבור כל אחת מהילדיות, באמצעות תשומת לב לעצמי ולתגובות שלי.
אני צריכה לחייך אל כל אחת מהן כשהיא נכנסת הביתה. 
אני צריכה להזכיר לעצמי לשאול אותה מה עובר עליה, ולהפעיל את שריר האמפתיה, במקום את שריר השיפוטיות.
אני צריכה לזכור שכל אחת מהילדות שלי היא פלא חד פעמי.
אני צריכה להגיד לה במבט שלי, שלפני שהיא נכנסה (לעולם, למשפחה, לחדר) - היה חוסר. היא מביאה משהו חסר תחליף לכל מקום שאליו היא נכנסת.
ואם הן רק יאפשרו לי לישון - אני מבטיחה לעבוד על זה.

24.2.15

לא רוצה שלג

פתאום נדמה שמור (2.5) מוקפת בשלג. הוא במחשבות שלה כל הזמן, והיא שואלת מיליארד שאלות-
זה מסוכן? זה קר? הוא קשה? רך? אפשר להחליק? זה כואב?
כלומר, רוב השאלות שלה ממוקדות בפחד משלג.
בשבת נסענו לירושלים לראות שלג, והיתה התרגשות בבית.
רז לבשה את כל בגדי החורף שלה ורקדה ברחבי הבית, בעוד שמור אמרה מספר פעמים שהיא לא רוצה ללכת, תוך שהיא ממלאת אחר הוראות ללבוש, לגרוב, לנעול, לחבוש, ולצאת מהבית.
אבל היא לא רוצה ללכת לשלג.
הנסיעה הארוכה היתה מלאה שירים, משחקים וצחוק- כמעט שכחתנו שאנחנו הולכים לראות שלג. עד שראינו אותו.
כשהגיעה העת לצאת מהאוטו, מור אמרה בשקט "לא רוצה".

משפטים שיכלתי להגיד: "אבל זה כיף!" "את תהני!" "כדאי לך!" "שלג זה נחמד!" "תראי איך רז נהנית בשלג!"

במקום זה, חיבקתי אותה. אמרתי לה ששלג יכול באמת להיות מפחיד, ושזה לא נעים לפחד.
הזכרתי לה שאני איתה, ושאני אוהבת אותה. אמתי לה שאני אחזיק אותה כמה שהיא צריכה, ושהיא לא חייבת לעשות משהו שמפחיד אותה.
החזקתי אותה בידיים משך כל חויית השלג, והיא לא נגעה בו אפילו פעם אחת.

ברור לי שמור לא תזכור את החויה הזו בעוד כמה שנים. אולי היא אפילו תאהב שלג כשהיא תגדל, ולא תאמין שבגיל 2.5 היא פחדה ממנו כל כך.
אבל אני אזכור.
אני אזכור שלא הכרחתי את הבת שלי לעשות משהו שאמור להיות כיף. אני אזכור שלימדתי אותה שאם משהו אמור להיות לה כיף- אין שום סיבה להכריח.
כשמור תהיה גדולה, ומישהו יגיד לה "כדאי לך- זה כיף" או "בהתחלה זה יכאב אבל אחר כך תיהני מזה" או אפילו "זה לא כואב- זה נעים" יהיה לה קול קטן בראש שיגיד לה שזה בסדר לפחד. והיא תדע לשמוע את הקול הזה, וגם להקשיב לו.
היא תדע שמי שאוהב אותה יהיה מוכן לחכות לה עד שהיא תרגיש מוכנה.

22.2.15

אמא, למה את לא שמחה שהראו לנו את הפסטיגל?

בכל גן שאליו רשמתי את הילדות אי פעם, הבטיחו ש"אצלנו אין טלויזיה"
בכל הגנים עד כה ועוד איך היתה טלויזיה.
עד כה ראתה הבכורה את הסרט המלא "בת הים הקטנה", את ההמשכון (ידעת שיש כזה?!), וכמה סרטים שהיא כינתה "לא חינוכיים" כי "הם היו אלימים".
אם ילדה בת חמש וחצי יודעת לזהות אלימות כשהיא רואה אותה (אפילו אם זה סרט מצוייר על חיות)- למה המבוגרות שמקבלות כסף בשביל לחנך ילדות לא יודעות?
על השאלה הזו אין לי תשובה, אבל השאלה של רז "למה את לא אוהבת את הפסטיגל" דוקא יש.
מצאתי את עצמי מסבירה לרז את הסאבטקסט- את המסרים על הילדה היפה הזקוקה להצלה או לעיצה ("נסיכה" גנרית), והילד החזק שהוא תמיד אביר, כבאי, מפקד ובכל מקרה- פועל, בעל תושייה ואומץ, ומחשבה חופשית ויצירתית.
הסברתי לה שכשהילדים והילדות בגן רואות את הסרטים האלו, הן מרגישות שכדאי להן להיות כמו בסרט, ולכן הבנות מרגישות שכדאי להן להיות נסיכות, והבנים מרגישים שהם רוצים ויכולים להיות המון דברים.
סיפרתי לה שכשהייתי בגן, ילד קטן ממני אמר לי שהבנות הן יפות והבנים הם גיבורים (השמטתי את העובדה שזה היה אחרי שהוא קיבל ממני סטירה).
דיברנו על זה שרז היא מנהיגה טבעית- שהיא יכולה להנהיג את הילדות בגן במשחקים ובמעשים. דיברנו על זה שיש לה הרבה חלומות (כרגע היא מתכננת להיות רופאה מנתחת במשטרה, וגם רקדנית מקצועית), ושבאף אחד מהחלומות האלו היא לא יושבת ומחכה שמישהו יעשה בשבילה משהו.
דיברתי איתה על זה שבעוד שהיא יודעת שהיא יכולה לעשות המון דברים, יש אנשים שבאמת מאמינים שבנות יכולות פחות. אמרתי לה שאני יודעת שאני לא צריכה להסביר לה שהיא יכולה לעשות כל דבר שעולה על דעתה, אבל שחשוב לי שגם הבנים שאיתה בגן ידעו שהבנות לא יושבות ומחכות לנסיך, אלא עושות.
שאלתי אותה איזה משחקי דמיון היא אוהבת לשחק בגן, והסתבר שהיא אוהבת להיות הנסיכה. היא הנסיכה שאומרת לנסיך מה הוא צריך לעשות, מביימת את חבורת הבנים בדרכם להסתער על הארמון (ולהציל אותה), לפעמים מצטרפת אליהם כי הם לא מספיק אמיצים, ולפעמים משנה את ההרפתקאה באמצע.

נדמה לי שיהיה בסדר!

גולות סגולות

בגן הדמוקרטי יש הדגשה רבה על "סגולות"- תכונות שאותן מנסות הגננות (סליחה, "חונכות") לחזק אצל הילדות.
בין התכונות האלו יש אומץ, נדיבות, חברות, שמחה, עזרה, שיתוף, וכמובן הרשימה ארוכה ומגוונת.
בסוף כל שבוע, כל ילדה יכולה לספר סיפור על משהו שמישהי אחרת עשתה, ולתאר איזו סגולה התגלתה בילדה שעשתה.
הילדה שסגולה שלה תוארה מוזמנת לשלשל גולה סגולה לכד, והכוונה היא שעד סוף השנה יהיה הכד מלא בגולות.
נדמה לי שזה מעודד את הילדות לחפש דברים טובים אחת אצל השנייה על בסיס קבוע- פעילות מאוד חשובה בחברות ארוכת טווח...
אתמול רז ביקשה מאיתי שנכין מחברת בבית, ונכתוב בה מעשים טובים של מור (בת 2.5). רז רוצה לקחת את המחברת לגן, ולשלשל גולה-סגולה עבור מור.

והנה הרכלבסקי*- רז טרם זכתה לשלשל גולה לכד. 




*רכלבסקי- תחושה של לב רך מרוב חמלה. יכול להגרם מצער, אך גם מאושר, ובכל מקרה מעורר אהבה רבה.

11.12.14

ואת לא חושבת שזה גורם להן נזק?

לפני שהייתי אמא, הייתי בנאדם מה-זה מעניין;
באמת- למדתי מלא דברים, היו לי חברימות, הייתי חלק מתנועות שניסו לשנות את העולם, הקמתי מועדון קריאה, עשיתי מלא ספורט, טיילתי- חייתי!
ועכשיו- גם.
אני עדיין לומדת, יש לי כמה חברימות, עדיין חברה בתנועות שמשנות את העולם, עדיין קוראת, עדיין עושה ספורט, עדיין חיה (תודה ששאלת)
אבל משום מה, עכשיו זה מפתיע אנשים. חבר ללימודים שאל ברצינות תהומית אם העובדה שיומיים בשבוע לא אני אוספת את הילדות, אלא בן זוגי לא גורמת להן נזק לדעתי. הוא לא היה היחיד (וגם לא הראשון), למרות שהאחרים התנסחו יותר בזהירות.
למה נזק? כי ידוע שילדות זקוקות לאמא שלהן. מדי יום. שתהיה בבית. שתהיה הבית.

לקח לי רגע להבין מה הוא שואל.

לא. אני לא עושה לילדות נזק.
נפתח בזה שהילדות מקבלות את אבא שלהן כמטפל עיקרי שאוסף, משחק, מקשיב, מקלח, קורא, משכיב, ומתעצבן- לפחות פעמיים בשבוע. הקשר שלהן עם אבא הוא לא הפסד, אלא חתיכת הישג. הילדות רואות מודל גבריות שמחובר למשפחה ולבית; הילדות מדברות עם אבא, משחקות איתו, מחבקות אותו, אוהבות אותו ומתעצבנות עליו, מכירות אותו, סומכות עליו, ומבינות שיש לפחות שני מודלים אפשריים להורות.
הילדות גם מקבלות מודל זוגיות שבו יש שני אנשים שנמצאים גם בבית וגם מחוצה לו. אין בן זוג שיוצא החוצה ובת זוג שנשארת בפנים.
במודל הזה אין אחד שיותר חשוב מהשנייה; אין אחד שהזמן שלו חשוב מאוד ואחת שהזמן שלה לא חשוב; אין אחד עם סמכות (כי יש לו "מקצוע") ואחת שמאיימת שתספר לאבא (כי היא "בסך הכול עקרת בית" שלא מכירה את העולם*); ובעיקר- יש כאן שותפות בין שני אנשים שעוזרים אחד לשני לצמוח ולהתפתח.
ומכאן נובע גם הרווח השלישי- מודל הנשיות
הילדות שלי רואות אישה מעניינת. אישה שיש לה חברותים ותחומי עניין; אישה שנוסעת לאוניברסיטה; באופניים; שעושה אייקידו; שהולכת להפגנה; שקוראת וכותבת; הילדות שלי רואות אישה שלא תמיד יש לה זמן לעשות כלים כי היא עסוקה, ושלפעמים חייבת לצאת מוקדם כדי לא לאחר.
הילדות שלי לומדות ממני ומבן זוגי (שיחיה שנים ארוכות לצד זוגתו הנוכחית, אמן!) שהן חשובות לשנינו. הן לומדות שהאהבה של אבא אינה פחותה מזו של אמא. הן גם לומדות שאם יום אחד מישהי מהן תחליט להיות בזוגיות עם גבר- היא לא חייבת לוותר על עצמיותה ועל עצמאותה; ואם הזוגיות הזו תכלול גם ילדותים- היא לא תצטרך לוותר על צמיחה והתפתחות אישיות.

האם אני מרגישה אשמה? בודאי. אבל כנראה שהייתי מרגישה אותה גם לו הייתי אוספת עוד פעמיים בשבוע.

* אין כאן שום כוונה להגיד שמי שבוחרת להיות בת הזוג הביתית היא לא חשובה, או שהיא לא מכירה את העולם, או שמי שתמיד עושה כלים היא חסרת כל ערך. רק שחלוקת התפקידים המגדרית הקלאסית היא לא מודל מחייב, ושלפעמים נגזרים ממנה- שלא בצדק- ערכים שגויים לגבי מי חשוב יותר.

9.9.14

היות אישה במרחב הציבורי

כאמא לבנות, אני מרגישה שיש לי אחריות לשנות את העולם, ולא רק לבקר אותו.
יש פעמים שאני אומרת לעצמי שזה אפשרי, ויש חודשים כמו החודש הזה.

לפני חודש נרצחה דפנה בר ציון על ידי מי שהוגדר בכל מני דיווחים חדשותיים כ"בן זוגה", ובעצם היה בן זוגה לשעבר. כלומר העיתונים הדגישו את הקשר ביניהם (שכאילו מכשיר אלימות כלפיה תחת הכותרת "אהבה"), בעוד שהקשר ביניהם הסתיים מבחינתה, ונותרה רק האלימות (שממילא אפיינה את הקשר גם כשעוד התקיים).
דפנה חיה בנפרד מהרוצח, שממנו ביקשה להתגרש, ואף הגישה תלונה נגדו במשטרה לאחר שאיים על חייה. לרוצח הוצא צו הרחקה, ולדפנה הוצע להכנס למקלט לנשים מוכות. היא סירבה.
לפני שבוע נרצחה אביטל רוקח, על ידי הגבר שממנו ניסתה להתגרש, ושחיה בנפרד ממנו בשלוש השנים שקדמו לרצח. היא הגישה נגדו תלונות רבות, רובן על אלימות. יממה לאחר שנעצר בשל איומים לרצוח אותה, שוחרר הרוצח ממעצר, בדיל שנסגר בין המשטרה לסניגור שלו. גם נגדו היה צו הרחקה.
כבר ביום השחרור שלו הופיע הרוצח בביתה, הצמיד סכין לגרונה, והראה לה גרזן שבו איים לשחוט אותה. היא וילדיה הגיעו לתחנת המשטרה בהיסטריה, וביקשו שיכלאו אותו. כמו לדפנה, גם לאביטל הוצע להתחבא במקלט לנשים מוכות; כמו דפנה, גם היא סירבה.
הדיווחים החדשותיים על רציחתה של אביטל רוויים בהאשמות כלפיה- הוצע לה להכנס למקלט לנשים מוכות והיא סירבה; מה פתאום היא הלכה לביתו; היא יכלה להזעיק משטרה ביום הרצח "ובחרה שלא לעשות זאת" (תגובת המשטרה).
גם הטוקבקים לכתבות רוויים בהאשמות: "איך היא לא ראתה"; "מה היא עשתה אצלו בבית? משחקים באש?"; וכמובן "מדוע לא הלכה למקלט לנשים מוכות?"
מבלי להכנס לדינמיקה של אלימות במשפחה, האם יתכן שכל המגיבות והמגיבים שכתבו תגובות שכאלו באמת ובתמים חשבו שהאישה היא זו שצריכה לעזוב את עבודתה, את ביתה, את מקורות התמיכה שלה (משפחה, מעגל חברתי), ולהיות כלואה לפרק זמן לא ידוע, במקום שגבר שמאיים ברצח ייכלא?
האם גורמים במשטרה באמת לא מודעים לקיומה של העבירה "איום ברצח" בספר החוקים?

ובין הרצח של דפנה לרצח של אביטל, קראתי את הידיעה הזו, שמספרת על תלונה לפיה דייני בית הדין הרבני אילצו אישה שביקשה להתגרש מגבר שהיכה אותה, להפגש עם הגבר- כתנאי לגט!
בגוף הידיעה מופיע המשפט הזה: "מהתלונה אף עולה חשד כי מדובר בתופעה, ולא במקרה בודד". 
אחריו, מופיע גם המשפט הזה: "לאחרונה נמצאה תלונה אחרת מוצדקת, נגד הרכב דיינים כמעט זהה. באותה תלונה נקבע כי ההרכב סירב לקבל עדות מפי נשים".
ניסוח הידיעה מרמז שגם "אנחנו הנאורים" (כלומר עיתון הארץ, שבעצם פרסום הידיעה מצהיר על סלידתו מהמעשה) לא מסוגלים לראות את תרבות האונס בה אנחנו שקועות עד צואר. הגבר המכה הוא "הבעל", על אף שמדובר בהליכי גירושין (ונניח לרגע לטענה שגם אישה נשואה אינה רכושו של הגבר לו נישאה); האלימות של הגבר כלפי אביטל מתוארת כ"סכסוך אישי"; וגולת הכותרת היא שהידיעה כלל אינה עוסקת בשוביניזם הבוטה ובחוסר הרגישות לטראומה של היות אישה מוכה, שמובילים שלושה גברים להכריח אישה להפגש עם גבר שהכה אותה - כתנאי למתן אישור להפרד ממנו. הידיעה גם לא עוסקת בהשלכות של השוביניזם הזה על כל ההחלטות השונות שהם נתנו לאורך השנים בתיקי הגירושין והאלימות במשפחה ששמעו. לא, לא. הידיעה עוסקת בכך שההחלטה המטורפת הזו ניתנה כתוצאה מלחץ של עסקנים.
והנה המשוואה שמצייר לנו עיתון "הארץ" הנאור:
השפעת העסקנים על הדיינים = תופעה פסולה;
מתן מנדט לדיינים שוביניסטיים לפסוק במאות תיקים שבהם נשמעות טענות של נשים נגד גברים מכים או מתעללים = אין לנו בעיה עם זה בכלל

אבל, אני יכולה להגיד לעצמי, כך נראים בתי הדין הרבניים; ברור שהדיינים שם שוביניסטיים, וההלכות הדתיות הן שוביניסטיות! לכן צריך לא להתחתן ברבנות, כי אצלנו (החילוניים) הכל הרבה יותר טוב!
ואז בא החודש הזה, ולוקח ממני גם את התקווה הזו. כי אם נשיא בית המשפט המחוזי, יצחק כהן, מואשם בעבירות מין בנערות ובילדות, באמת אבדה תקוות-ה-נו.
בידיעה הזו יש התייחסות לשאלה האם חלה או לא התיישנות על פשעי המין שבהם מואשם נשיא ביה"מש; כאילו כאשר שמו של כהן עולה כמועמד לכהן בבית המשפט העליון, (או בשבתו כשופט בתיק כלשהו) באמת משנה אם חלפו שנתיים, או שבע, או עשרים מיום שפגע מינית (אם פגע מינית) בילד/ה או בנער/ה או באיש/ה.
בהנחה שהחשדות נכונים (וכמובן שעדיין קיים סיכוי שלא)- האם זה באמת משנה מתי הוא ביצע את המעשים?
האם יתכן שגבר שאנס ישאיר את נשמתו המתועבת מחוץ לאולם הדיונים? 
אם יתבררו החשדות כנכונים, צריך יהיה לחזור אחורה, ולבחון בעין חדשה את פסקי הדין שנתן השופט כהן לאורך השנים. האם הקל בענשיהם של עברייני מין? האם זיכה נאשמים בעילות מופרכות? האם הפגין זלזול או אי אמון כלפי מתלוננות על פגיעה מינית? האם הפך החלטות בעניינם של פדופילים, אנסים ושאר חלאות כשדן בעירעוריהם? האם הקל את עונשיהם?
וכמובן, השאלה המפחידה מכל: כמה חלאות יושבים מדי יום בבתי המשפט, ומגנים על עבריינים, כי מציאות חייהם (מציאות שבה הם מנצלים, אונסים, פוגעים, תוקפים, משפילים ומבודדים את קרבנותיהם)- דומה לזו של הנאשם?
האם לא ראוי לברר את התלונות אפילו אם חלה התיישנות? האם זיכוי של השופט כהן במקרה הספציפי יסיר את החשש שעלולים להיות שופטים אשר ברגעים אלו ממש מנצלים את כוחם ואת סמכותם?

ובין לבין, סרטון (שבינתיים כבר הוסר מהרשת), שמראה שני גברים (אחד פועל והשני מצלם) שרקחו והוציאו אל הפועל תכנית: "להעניש" נשים שהחצאית שלהן קצרה מדי. קצרה מדי בעיני מי? בעיני מי שחשוב (רמז: לא זו שמחליטה ללבוש את החצאית...). תכנית פשוטה, בסך הכל. אחד מצלם מרחוק, השני ניגש לאישה, מרים לה את החצאית, מושך לה בתחתונים, מוציא מהכיס אזיקון, ואוזק אותה לגדר שלידה היא עומדת.
אחר כך הקושר הולך, והצלם ממשיך לצלם את האישה מנסה להשתחרר, בוכה, ולבסוף מוצאת פתרון- פושטת או גוזרת את התחתונים והולכת בחצאית קצרה ללא תחתונים. יש שם גם שלב בסרט שבו הוא קושר מישהי לספסל, ואז מתקרב אליה עם המפשעה שלו ומחזיק לה את הראש. שם הסרט נעצר (ברוך השם...).
מצחיק, לא? זה לפחות מה שחשבו המגיבים והמגיבות בפייסבוק- מגיע לה, לשרמוטה! שתלמד לא ללכת בחצאית קצרה!
בסרטון נראית תגובתה ההמומה של האישה שלה עושים את זה: ההשפלה שבהרמת החצאית; השוק מהאלימות שמופעלת עליה, והנסיון שלה להתנגד; חוסר ההתייחסות של קושר התחתונים לעובדה שמולו ניצבת אישה (שהיא סוג של אדם...); והתגובות... הו, התגובות... 
הצפייה בסרטון הזה גרמה לי לתגובות פיסיות קשות. ממש רציתי להכות ולראות דם!
לראשונה בחיי הרגשתי שלהיות אישה = להיות חסרת אונים.

וכדי למקם את כל הידיעות העצובות האלו בזמן שבו התרחשו, איך אפשר בלי פתיחת שנת הלימודים; הזמן הזה שבו מערכת החינוך עוד לא התחילה ללמד את הבנים והבנות שום דבר, אבל כבר מחנכת אותם.
בבתי ספר ברחבי הארץ פורסמו תקנונים שמפרטים את קוד הלבוש המותר והאסור בבית הספר.
ומה מתברר? בלא מעט בתי ספר, לבנות אסור מכנסיים קצרים, ולבנים מותר.
למה?
למה לבנות אסור מה שמותר לבנים?
תמי דינס ניסחה זאת יפה בפייסבוק: "אני קוראת סטטוסים של ילדות שבתי הספר שלהם אוסרים עליהן, רק עליהן ולא על הבנים, לבוא במכנסיים קצרים. אתם יודעים מה הן שומעות כשאתם אומרים להן לא לבוא במכנסיים קצרים? הן שומעות שהן מין. שהמהות שלהן זה מין. הן לא רוצות להיות מין, הן רוצות להיות אדם. חלקן כל כך ירצו להיות אדם, שהן ימנעו מכל סממן "של בת", ילבשו חולצות גדולות ואף פעם לא חצאיות, וישנאו צבע ורוד, בתקווה שזה מה שיגרום להן להיחשב לאדם. הן יבוזו לבנות הורודות האלה עם הבגדים החמודים. אבל זה לא יעזור להן. הן עדיין יחשבו למין, פשוט למין פגום. ואז הן יפכו לנשים צעירות מאוד וירצו תשומת לב וסימני חיבה יותר מכל דבר אחר. וזה יהיה אך טבעי לחשוב שהן יוכלו להשיג את זה באמצעות מין. הרי זה מה שלימדתם אותן. שהן מין."

מה בעצם ההבדל בין בית הספר שמגביל את הלבוש של התלמידות לבין הגברים שאוזקים אישה לגדר או לספסל בעזרת התחתונים שלה?
רק רמת האלימות. במהות, שניהם עושים מעשה "חינוכי" שבו הם מגדירים את רוחב הפסיעה שמותר לאישה; את רמת הבחירה שיש לה לגבי הלבוש שלה ולגבי הגוף שלה.
שניהם אומרים לאישה שהיא אשמה אם יקרה לה משהו, ולכן (למען בטחונה!) היא צריכה להתלבש איך שאומרים לה, ולא איך שבא לה.
הם גם אומרים לה שהאופן שבו בנים מסתכלים עליה, והמסר שהם מבינים מהלבוש שלה חשובים יותר מהאופן שבו היא תופסת את עצמה; איך שהיא נראית בעיני גברים חשוב מאיך שהיא רואה את עצמה.

בתור אמא לבנות, אני מרגישה תסכול; חוסר אונים; צער; כעס; השפלה; ייאוש;
אני מנסה להראות לילדות שלי מודל של אישה חזקה, עם דיעות, תחומי עניין, חברות וחברים, ידע וכשרונות.
אבל יום אחד יתברר להן שעשיתי להן שירות גרוע, כי אישה היא לא מה שאני מלמדת אותן.
אני חיה בעולם שבו אישה היא לא ממש אדם.
מותר לאיים עליה ברצח, ומותר גם לרצוח אותה; מותר להרים לה את החצאית ולקשור אותה (מותר בעיקר אם זה מצחיק איזה גבר, אבל גם סתם כאקט חינוכי); מותר להכות אותה; מותר להשפיל אותה; אין כל חשיבות לפחדים שלה; המהות שלה היא ריצוי מאוויים של מישהו אחר, ולכן היא צריכה לשמוח אם מחמיאים לה (והנה פוסט מצויין של נגה כהן בעניין הזה), ואם זה לא נעים לה- מי שואל אותה בכלל? שרמוטה. ואם היא מכוערת- אין לה זכות קיום.

בימים כאלו אני שמחה שהילדות ישנות אצל סבתא...

13.8.14

איך באות ילדות לעולם

השאלה הראשונה הגיעה כשהבכורה גילתה שאני בהריון, כשהיתה בת שנתיים וקצת: "איך התינוקת נכנסה לרחם?" 
ההסבר היה שהזרעונים של אבא פגשו את הביצית של אמא, אחד נכנס פנימה, וכך נוצרה העוברית ברחם.
בגיל שנתיים זה הספיק לה.
מאז עברו עלינו שלוש שנים שבהן רז הסתובבה בבית בהריון, ילדה תינוקות בסלון, הניקה, חיתלה, חינכה, חגגה ימי הולדת, צעקה, ואפילו הכתה את הדובי (פעם אחת. וזה היה הרגע שבו הבנו שצריך להעביר אותה לגן אחר...).
לפני יומיים היא הבינה שחסר לה פרט חשוב: "איך הזרעונים של אבא פוגשים את הביצית של אמא? מאיפה הם מגיעים לתוך הגוף של אמא?"
בן זוגי הובך על ידי השאלה (דבר שלא הפתיע אף אחד), ומיד הכריז: "אמא, שמעת את השאלה של רז?"
לשמחתי, היתה לי תשובה מוכנה!
"הזרעונים מיוצרים באשכים- שזה הכדורים שיש מתחת לבולבול של אבא. אבא ואמא הצמידו את האיברים הפרטיים שלהם. אבא הכניס את הבולבול לפות של אמא, וזה היה לשנינו נעים מאוד. כך יצאו הזרעונים, ושחו עד לרחם של אמא, ששם חיכתה הביצית. אחד מהם נכנס פנימה, וכך נוצרה העוברה ברה, שנולדה להיות מור".
ואז הגיעו האזהרות:
"זה דבר של מבוגרים. מבוגרים עושים את זה גם כדי ליצור תינוקות, וגם כדי שיהיה להם נעים. זה משהו שילדים לא עושים אף פעם, ושמבוגרים לא עושים עם ילדים אף פעם. בגלל שעושים את זה כדי שיהיה נעים- עושים את זה רק עם מישהו שסומכים עליו מאוד-מאוד, ואם זה לא נעים- מפסיקים."
כמובן שהשאלה הבאה של רז היתה מתבקשת: "מתי אני אוכל כבר לעשות את זה?"
אבא הנבוך כמעט קפץ מהכסא: "לא עוד המון זמן!"

למה חשוב להגיד שזה היה נעים? 

  • כי מין זה באמת נעים! 
  • כי אני צריכה לתת לרז כללי אצבע לזיהוי סיטואציות מסוכנות- אבל בלי להפחיד אותה, ובלי לתת לה מידע שמיותר לה כרגע. אם יום אחד היא תתקל במשהו מיני שיהיה לה לא נעים- היא תדע שמותר (צריך!) לעצור. היא תדע שמשהו לא בסדר, כי מין צריך להיות לה נעים.
  • כי היא תגלה בעצמה שמין זה נעים- אני מגדילה את האמינות שלי פה...

למה לא אמרתי שעושים את זה רק עם מי שאוהבים?

  • כי זה לא נכון- אפשר לשכב עם מי שהיא לא אוהבת וזה בסדר
  • כי חשוב בעיני לא לבלבל מין ואהבה- מין הוא לא תשלום על אהבה, לא אמצעי "להוכיח" אהבה, לא תנאי הכרחי באהבה, לא מאפיין את כל סוגי האהבה
  • כי הקריטריון היחיד שחשוב הוא הביטחון שלא יאונה לבת שלי כל רע. כלומר- מישהו שעליו היא סומכת

למה בכלל חשוב לענות על השאלה הזו?
  1. כדי לא לייצר טאבו סביב מין; משהו ש"אסור לדבר עליו" הוא גם יותר מושך ומסקרן, וגם יכול בקלות להפוך למסוכן. חשוב לי לשדר לילדות שאין דבר שאי אפשר לדבר עליו עם אמא; להתייעץ, לשאול, ובמקרה הצורך- לקבל עזרה.
  2. לא רק שלא "אסור" לדבר על מין- חשוב לדבר על מין! ילדים כל כך רבים לומדים על מין מפורנו; הם לא יכולים לדעת מה ההבדלים בין מין אמיתי לפורנו. חשוב לי שהילדות שלי כן תדענה.
חשוב לי לציין שאני מנסה לוודא שאני לא נותנת לרז יותר מידי מידע. כשהיא שואלת- אני עונה. אם היא ממשיכה לשאול- אני מוסיפה מידע. אם היא מפסיקה לשאול- אני מניחה שהמידע מספיק לעת עתה.

מזה יומיים, רז מספרת לכל מי שנקרה בדרכה איך באות ילדות לעולם. כל פעם מחדש אני נפעמת מהבור הסוד שאינו מאבד דבר שהוא המוח של הילדה הזו. היא נותנת את ההסבר המלא- כולל האזהרות, כולל העובדה שזה נעים, כולל פירוט האיברים הפרטיים המעורבים, ותוספת קטנה משלה: שאחות קטנה זה כיף, למרות שבהתחלה היא מעצבנת כי היא בוכה הרבה, ואי אפשר לשחק איתה, אבל אז זה משתפר כי היא לומדת לשבת, לעמוד, ללכת ולדבר.

האבא נבוך וגאה, כאחד...